ברהמהג'אלה סוטה – דיגהה ניקאיה 1

מבוא

הסוטה  מתחילה בהתייחסות למחלוקת בין סגפן נווד ובין תלמידו. הסגפן השמיץ את הבודהה, הדהרמה והסנגה נמרצות, בעוד תלמידו הילל את שלושת אבני החן, בכל דרך אפשרית.

 תלמידיו של בודהה דנו במחלוקת במסגרת הסנגה. אחרי שלמד את נושא הדיון, לימד הבודהה: הכרחי לדבר ללא כעס ועוינות על מעלותיהן של שלושת אבני החן, מאחר ודחייה של הביקורת, ודחייה של המבקרים, גורמת אך ורק  נזק להגנה על הבודהה, הדהרמה והסנגה.

ההצהרה על חוסר המשמעות של מתן מחמאות, שנולדות על ידי התודעה הרגילה.

בהמשך,הבודהה מסר, כי אפילו מתן מחמאה הבאה מאנשים  בעלי חשיבה רגילה, היא זניחה. היא זניחה מאחר והיא מתארת אך ורק את ההתנהגות החיצונית של בודהה, אך לא את חכמתו החובקת  דברים עדינים ועמוקים, הקשים להבנה.

הבודהה מתאר לפרטי פרטים  את המצוות של ההתנהגות נזירית בה הבחין, והדגיש כי הטוהר והריסון של הפעולות, הם האלמנטים היחידים הנגישים להבנתו של האדם הרגיל שאינו מצוי בדהרמה.

מה הבודהה מחשיב כממש מפתיע בחכמתו שלו? חכמתו עוברת מעל ומעבר לתפיסות התחושתיות.

בברהמג'לה סוטה, חכמתו של הבודהה מתבטאת בהבנה , איך כל האמונות באשר לעבר והעתיד, מופיעות,וגם מה הן ההשלכות של אמונות אלה.

ראשית, הבודהה מונה ומסביר את כל סוגי האמונות, ורק בסוף הסוטה, מסביר אותן בהתאם לחכמתו שלו.

                                          אמונות באשר לעבר

אמונה:העולם ו"אני" הם נצחיים.

הבודהה אומר כי באמצעות רצינות, ריכוז,ואיכויות אחרות של סגפנות, סגפנים נכבדים  וברהמינים, זוכרים את חייהם הקודמים, במקום זה או אחר , בזמן זה או אחר, תחת שם זה או אחר.

הם מגיעים למסקנה באשר לנצחיות העולם, כבודד העומד כעמוד, ונצחיות ה"אני" נולדת שוב ושוב.

או שחסידים המגיעים למסקנה זו על ידי הנמקות והיקשים.

אמונה: העולם ו"אני" הם חלקית נצחיים, וחלקית לא נצחיים.

בודהה דן באמונה בנצחיות חלקית,  ובאי נצחיות חלקית של העולם ושל "אני" . בפרק זה נדונו שלשה מיקרים על טבעיים של הזכרות בעבר, זאת בהתייחס לעולם הברהמה, הבורא, ועולם האלים. כמו  כן דן הבודהה בהופעת האמונה, על ידי הנמקות והיקשים.

 הזיכרון של  חיים קודמים בעולם  הברהמה ,הבורא:  ישנן תקופות בהן כל העולם מתמוטט, ואז ישנן ישויות מוארות המורכבות מתודעה, המוזנות משמחה, המקרינות זוהר, נעות בחלל ומצויות בתחושת הוד. כל זה נימשך זמן ארוך ביותר.

אז מופיע הארמון הריק של ברהמה, הבורא, וישויות אלה, שזמנן הגיע, נולדות בו. היותה נולדת בו (זהו למעשה הדגם המקורי של הרגשת ה"אני), הישות, למרות היותה מצויה במצב של אושר עילאי, מתחילה לחוש מודאגת, ובודדה.היא תוהה בינה לבין עצמה:"הו לו רק היו ישויות אחרות יכולות להיות כאן איתי במצב זה."

.ואז ישויות נוספות נולדות בארמונו של ברהמה, והן תופסות את הישות הראשונה כברהמה, כי היא הייתה שם לפניהם. בנוסף, הישויות הנולדות קודם חיות זמן רב יותר, והן יפות יותר וחזקות יותר. לכן הן שומרות על מעמדן בארמון זמן ארוך יותר, בעוד הישויות הנולדות מאוחר יותר, נאלצות להיוולד בעולם בני האדם. כשהן נולדות בעולם בני האדם ישויות אלה הופכות להיות סגפנים נכבדים הזוכרים את חייהם הקודמים, ואירועים בארמונו של ברהמה. ואז הם מגיעים למסקנה של באשר לנצחיות החלקית(המתייחסת לזוהר של עולמו של ברהמה) ולאי  נצחיות החלקית (המתייחסת לסבל של עולם בני האדם).

הזיכרון של חיים קודמים בשילוב עם האלים ש"פונקו על ידי הנאות": ישנם אלים הנאחזים בהנאות ונכנעים להן, מעל ומעבר למשוער. בגלל היאחזות זו, היכולת למודעות עצמית נחלשת, והם נאלצים לנטוש את העולם השמימי, ולהיוולד בעולם בני האדם. ואז חלקם בעזרת רצינות, ריכוז, וטיהור התודעה הם מתחילים לראות את לידתם הקודמת בעולם האלים.בשל זיכרון זה הם מגיעים למסקנה באשר לחלקיות הנצחיות (עולם האלים) ולחלקיות אי הנצחיות (עולם בני האדם).

 הזיכרון של חיים קודמים בשילוב של אלים ש"פונקו על ידי התודעה": ישנם אלים הנוטים להשמיץ האחד את השני(להתווכח האחד עם השני). הם מסתבכים באמונות שלהם, ומחלישים את גופם ואת אופן חשיבתם. אז הם עוזבים את המארח שלהם ונולדים בעולם בני האדם. אלה הנשארים בדרך הריכוז,יכולים להיזכר את לידתם הקודמת ולהגיע לקביעה הנחרצת באשר לנצחיות המצב השמימי ולאי נצחיות  של המצב  בעולם בני האדם.

לשתי הקבוצות הבאות של אמונות באשר לעולם ו"אני", אין קשר ברור עם זיכרונות מהעבר. (ניתן לשער שיש בסוטה מיזוג של הוראות מגוונות הקשורות על ידי הנושא הכללי :אמונות באשר העולם ו"אני").

אמונה:העולם ו"אני " הוא סופי או אינסופי.

דעות אלה מבוססות על העובדה כי  באמצעות ריכוז, חריצות וסגפנות, סגפנים נכבדים וברהמינים זוכים לראייה וקביעה נחרצת באשר לסופיות או אינסופיות העולם ו"אני".

אותם מתודה ומחקר מובילים למסקנות הפוכות לחלוטין, מאחר והחוקרים מגיעים לקביעה זו או אחרת ,אך לא למשהו מעבר לכך.

 

אמונה:חוסר וודאות

אלה תפיסות של אלה הפוחדים לבטא אמונה, וכך מתנהגים כדג חלקלק. הם חוששים להיות קורבנות של המעורבות שלהם באמונות, או ליפול לתוך שנאה כתוצאה מאמונה,או להתבלבל משאלות מלאות פרטים הקשורות לאמונתם.

אמונה: העולם ו"אני מופיעים ללא סיבה (פה יש חזרה לנושא של היזכרות של חיים קודמים.)

הקבוצה האחרונה המתוארת בסוטה זו מייצגת גישה מסוג אחר באשר לטבעו של העולם ו"אני",ומתבססת על מחשבות על העבר. זו הראייה את העולם ו"אני" כמתרחשים ללא סיבה.

המקרה הנדון פה קורה כאשר המתרגל המתבונן זוכר את הופעת מצפונו, אך לא ניזכר בדבר שקדם להופעת מצפונו. או שהמתבונן מגיע לקביעה של הופעת העולם והתודעה ללא סיבה, על ידי תהליך של הסקת מסקנות.

 

אמונות באשר לעתיד

בחלק זה של הסוטה הבודהה מתאר לנו גישות שונות באשר למצב שאחרי המוות. גישות אלה  מפורטות הרבה יותר מרעיונות אחרים המוזכרים בסוטה, אך הן חסרות באמונות הבאות: ל"אני" יש מודעות אחרי המוות: אחרי המוות אין תודעה ואין אי תודעה: היצור החי נהרס אחרי המוות: היצור החי לא נהרס לגמרי אחרי המוות.

כל האמונות והרעיונות האלה מבוססות על הקביעה והתלות בתפיסות תחושתיות. בכל מקרה, הן מתארות "אני", "תודעה", "קיום" אך ורק במובנים של תפיסות תחושתיות, גסות , עדינות, והעדינות ביותר.

אמונות באשר לחרות אפשרית ברמה גבוהה יותר בעולם המוחשי(עולם בני האדם) מוצגות כקבוצה נפרדת:הן בקושי מתייחסות לאמונות באשר לעתיד.

קבוצה זו מיוצגת על ידי מספר אנשים המתפלמסים ביניהם. כל אמונה עוקבת מיוצגת על ידי אדם מסוים, המתפלמס עם קודמו מבסס את טיעוניו אחרי "אבל":

השיח הראשון: "כפי שה"אני" נהנה באמצעות החושים בעולם המוחשי, כך באמצעות  החושים הוא משיג חרות".

השיח השני מתייחס לראשון: "אבל מצב זה יהיה גס,מאחר ותחושות הן מושא לסבל. לכן חרות מושגת על ידי דחיית פעילות החושים,ושוהה  בשאיפות התודעה".

השיח השלישי מתייחס לשני: "אבל פעילות התודעה השואפת היא גסה (קשורה למתח), ולכן גם היא עלולה להיזרק מהנאה קרת רוח של הלב."

השיח הרביעי מתייחס לשלישי: "אבל ההנאה קרת הרוח של הלב היא גסה (מאחר והיא נשענת על שמחה ועליצות בלב, התלוי בהם), ולכן פעילות החושים חייבת להידחות לטובת מימוש עצמי ולשהות באושר."

השיח החמישי מתייחס לרביעי:"אבל מודעות זו התלויה באושר, גם היא גסה.מימוש מעודן יותר מושג כאשר גם אושר ואי אושר,המשויכים לאושר נידחים. זוהי החרות האולטימטיבית של ה"אני" בעולם החומרי."

בודהה המסכם שרשרת זו של אמונות, כמו כל האמונות הקודמות לה, אומר שטטגטה (זה שחצה את הסבל) יודע את הבסיס לכל האמונות האלה, מסקנותיהן, ובנוסף גם מה שמתרחש מעבר להן.

                יסודות האמונות באשר לעולם וה"אני" והשלכותיהן.

בעודו מסביר את יסודות האמונות על העולם וה"אני",הבודהה מסביר שאמונות אלה מבוססות כולן על התלות בתפיסות תחושתיות (ברמות עידון משתנות). בודהה קורא ליצורים השבויים על ידי הצמא (ההשתוקקות) והחרדה כהשלכות משותפות.

הבודהה מסביר שכאשר מתבוננים או חוקרים מצב אחד של תודעה, המתרגלים אינם זוכרים שום דבר אחר (את היותם מקובעים על ניסוי מסוים).

לסיכום, הבודהה מוסר שהבוראים של כל התיאוריות המתוארות מנסים לברוח מהרשת (הסמסרה), קופצים מחוץ לה, אך נשארים בתוכה, ומסתבכים בה שוב. הצהרה זו מקבלת תוקף מעצם העובדה שהמתרגל ההולך בעקבות כל השיפוטים המוזכרים, ומנסה לקבל מהם תמיכה, בונה רעיונות על העולם וה"אני", המבוססים על השיפוטים שהוא יצר.

בניגוד להצהרות של מטיפים אחרים, המסבירים את טיבעו של העולם וה"אני" כקיום, אי קיום, או כלא מוגדר, הרי הבודהה אומר שאחרי מות הגוף, לא אלים ולא בני אדם יראו את טטגטה (זה שחצה את הסבל.). משמעות הדבר היא שבמצב של טטגטה  אין שום תלות, לא בעולם(הנשלט על ידי האלים), ולא בגוף שנולד מחדש (הנשלט על ידי  ה"אני").

השם של הסוטה

לסיום, אננדה שואל את בודהה, איזה שם לתת להסברים הכלולים בסוטה הבודהה מציין שהסברים אלה אמורים להיות מובנים כ"רשת התמצית", "רשת התורה", "רשת השלמות" (שהפך להיות שמה של ברהמהג'אלה סוטה), "רשת הגישות" ,או כ,"ניצחון שאין שני לו בקרב".

שמות אלה מאפשרים לנו לומר שאותה רשת של קטגוריות חשיבתיות, והתנסויות שלוכדות את התודעה, הבונה דעות על העולם ו"אני", משרתות כרשת שלמות עבור התודעה, המשתמשת בה כדי להבהיר שאלות הקשורות לצמא (השתוקקות) והזיות.

למידות מהסוטה

1. ההפתעה מעומק והיקף החכמה שמציג הבודהה בסוטה זו. הוא בחכמתו  מוסר ידע המקיף הן את הבריאה, הבורא  והקריסה של היקום, עד לרמת התודעה האישית.

2. ההבנה כי ההבניות שהתודעה יוצרת, כאשר הבניות אלה, יוצרות מסקנות מגוונות באשר לעולם ו"אני", שהן כולן תוצר של ההשתוקקות.

3. הפער האדיר בין אשליית הביטחון, הצלילות, והאובייקטיביות לכאורה,  שיש לנו ברעיונות שאנו מבנים וההיאחזות שלנו בהם, ובין הערפול  והיחסיות שמשרה הבודהה ,כשהוא מוסר את הידע שלו.

4. רשת השלמות בנויה מתפיסות  של "אני" ותפיסות של העולם.ההבנה היא שכל ההגדרות הללו אינן משחררות מן הסבל.

5. לכל מחלה ישנה התרופה הספציפית המותאמת לה, כלומר כל תרופה היא מותנית, ולכן אין שום תועלת בבניית הגדרות אוניברסאליות ואבסולוטיות .

6. מיותר לחפש צלילות,כי אין שום אפשרות לבנות מהפילוסופיה חומר שיבנה "אני".

ולדימיר פיאצקי

תרגום: יהודית זבולון