ששת מסמרי הדהרמה

מאת יהודית זבולון


דהרמה ופסיכותרפיה (מסמרים 1-2)

*מסמר = אבן דרך.

ניתן לזהות שני הבדלים משמעותיים בין הדהרמה לפסיכותרפיה.

ההבדל הראשון מתמקד ביחס למעורבות האדם בתהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים של האדם בקהילה בה הוא חי.

בעוד הדהרמה מתבססת על אי היאחזות של האדם בתהליכים אלה, ואף מייחסת להם ערך שלילי, הרי הפסיכותרפיה מעודדת את האדם להיות פעיל ומעורב בתהליכים חברתיים כלכליים ופוליטיים, ולהשיג באמצעותם הצלחה, ערך עצמי, ומשמעות, המחזקים את כוחות הנפש, ומקטינים את הסיכוי לדיכאון.

ההבדל השני מתמקד בהיקף אחריות הפרט לכלל ובייעודו.

למושג הבודהיסטווה בדהרמה, יש ערך מרכזי בלימוד ובתירגול הבודהיסטי. בודהיסטווה הוא אדם הרואה את ייעודו הרוחני במימוש אחריותו כלפי כל היצורים החיים. זהו אדם הרואה את תכלית קיומו במימוש החמלה שבו כלפי כל היצורים החיים, על מנת להוביל אותם לשחרור מהסבל.

כל המיומנויות שיש לבודהיסטווה או אלה אותן הוא עמל להשיג, מטרתן אחת: אחריות ומחויבות להביא לשחרורם של היצורים החיים הסובלים: להיות תרופה לכל חולה – ואג'רה ויטרה בסנסקריטית.

בפסיכותרפיה ערך האחריות כלפי האחר אינו המוקד ואולי אפילו ההפך. לרוב הפסיכותרפיה רואה באחריות זו, דפוס המחליש את האדם, כאשר הוא משקיע משאבים נפשיים וחומריים באחרים, על חשבון דאגה ופיתוח שלו עצמו. בפסיכותרפיה המוקד הוא אחריותו של האדם לעצמו, כשהמטרה העיקרית היא טובתו ורווחתו.

דהרמה ופילוסופיה (מסמרים 3-4)

ניתן לזהות שני הבדלים משמעותיים בין דהרמה לפילוסופיה כמדע המחשבה.

ההבדל הראשון הוא בהתייחסות לחוויה האישית. בדהרמה החוויה האישית מהווה כחותם הבנה, שהוא מעבר לכל התיאוריות החשיבתיות. כל הבנה מתבססת אך ורק על חווייתו של המתרגל, כאשר חוויה זו מובילה אותו למסקנות והבנות.

בפילוסופיה לא מוצגת משמעות גדולה לחוויות האישיות של האדם המציג תיאוריה פילוסופית. זו מתבססת בעיקר על היכולת האינטלקטואלית.

ההבדל השני מתייחס לתפקידו של המורה. בדהרמה קשר גורו-תלמיד הינו מקור חיוני והכרחי לקבלת ידע. זהו קשר רחב ועמוק רב מימדי, המאפשר העברה וקבלה של ידע ברבדים רבים.

בפילוסופיה אין למורה תפקיד כה מכריע. עיקר עבודתו של הפילוסוף היא עצמית בפיתוח התיאוריות החשיבתיות שלו.

דהרמה ודת (מסמרים 5-6)

ניתן לזהות שני הבדלים משמעותיים בין דהרמה לדת.

ההבדל הראשון מתמקד באופן שבו מתייחסות הדהרמה והדת למושג הקדושה.

הדהרמה אינה רואה קדושה בשום ישות שהיא, מחוץ לתודעתו של האדם. אין שום דבר מקודש מחוץ לאדם. לא קיים בורא עם ישות מגובשת הנפרדת מתודעתו של האדם, ואין לו אני גדול ונצחי.

הדת לעומת זאת ממקדת את הקדושה מחוץ לאדם. האדם אמור לפנות לייצוג כזה או אחר של ישות קדושה שהיא מחוץ לתודעתו.

הדת רואה באלוהים כבורא שהוא ישות נפרדת מהאדם, גבוהה ממנו וקדושה ממנו, בעלת אני עליון נצחי, עימה מנהל האדם מערכת יחסים היררכית, כשהאדם הוא הצד הנחות והתלוי בבוראו.

ההבדל השני מתמקד בהתייחסות הדהרמה והדת למושג הנצח.

בדהרמה אין אמונה בתהליך אובייקטיבי סופי ונצחי של שום תופעה בקיום. הדהרמה רואה בבריאה, לדוגמה, כאחד ממצבי התודעה המשתנים.

הדהרמה מגדירה שלושה מאפיינים בסיסיים לכל התופעות: ארעיות, סבל, והיעדר אני (אניצ'ה, דוקהה, אנאטה – בפאלי) .

ההבנה שכל עולם התופעות הוא ארעי ומשתנה, שוללת את האפשרות בקיומו של אני נצחי או בקיומה של מציאות נצחית, אלא רואה בהם אשליה.

הדת לעומת זאת מייחסת אובייקטיביות, סופיות ונצחיות לאלהים, הבורא, ולמציאות שיצר.