צ'ולהסוניאטה סוטה, דיון קטן על ריקות, מג'הימה ניקאיה 121

מבוא

השיחה על ריקות מתחילה כשאננדה שואל אם הוא זוכר נכון שבודהה אמר: ”אני שוהה בריקות לעיתים קרובות“. שאלה כזו ותשובתו של בודהה על שהיה בריקות טהורה ובלתי מעוותת מדגישות את קיום המחלוקת בין דעות הפרושים על נושא זה.

בודהה אישר את זיכרונו של אננדה והביא כדוגמה את המקום המבודד שבו התגוררו בודהה, אננדה ופרושים אחרים שהשתייכו לסנגהה. במקום זה לא היו פילים, לא נסעו מרכבות, לא עברו אנשים, ורק אנשים מהסנגהה התגוררו שם. הבנה של הריקות המוצגת בסוטרה זו היא כזו – תפיסת היעדרות הדברים שאינם, ותפיסת נוכחותם של אך ורק הדברים שישנם.

התפיסה של שהייה נכונה בריקות הפכה לאחד נושאי הדיון העיקריים במשך 2000 שנים באסכולות של בודהיזם.

סיפורו של בודהה על שהייה נכונה בריקות

בודהה, שלב אחר שלב, הנחה את אננדה כיצד לשהות בריקות.

תחילה, המתבוננים מקדישים את תשומת ליבם רק לתפיסות הדברים הקיימים במקום מבודד, למשל בתוך יער. באותה העת, המתבוננים רואים שתשומת ליבם אינה מופנית לרעש ולפעילות הקיימים בקרבתם והרחק מהם, אלא מופנית להתבודדותם ומעט התחושות הקשורות להתבודדות זו.

בשלב הבא, ללא הקדשת תשומת לב לרעש או להתבודדות, אלא עם הקדשת תשומת הלב לאיכויות הקרקע, המתבוננים רוכשים ביטחון, סיבולת, והופכים להיות שלווים. תודעתם הופכת להיות אחידה כמו עור פר המתוח לכל הכיוונים ונטול קפלים. באותה העת, המתבוננים מבינים כי בתודעתם אין תשומת לב לרעש, לפעילות או להתבודדות, אלא קיימת תשומת לב לאיכויות הקרקע.

לאחר מכן, ללא הקדשת תשומת לב לרעש, להתבודדות או לאיכויות הקרקע, המתבוננים מקדישים את תשומת ליבם למרחב האינסופי בלבד, בהיותם מבחינים בהיעדר רב-גוניותן של תופעות, ומזהים את אחדותן.

כשהם ממשיכים להשיג שהיה נכונה בריקות, המתבוננים מפסיקים להקדיש תשומת לב לאחדות, ומקדישים את תשומת ליבם רק לתודעה האינסופית.

בשלב הבא, המתבוננים אינם מקדישים תשומת לב לרעש, להתבודדות, לאיכויות הקרקע, למרחב או לתודעה האינסופית, אלא מקדישים את תשומת ליבם לידיעת היעדר כל הדברים. גם במצב זה, הם יודעים שתודעתם ריקה מהדברים שאליהם לא הוקדשה תשומת לב, אך אינה ריקה מידיעת היעדרם של כל הדברים.

בשלב הבא, לאחר הפסקת הקדשת תשומת לב לידיעת היעדרם של כל הדברים, המתבוננים מקדישים תשומת ליבם רק למצב הדק של אי-תפיסת התופעות ללא דיכוי תפיסתן. באותה העת, המתבוננים קולטים את נוכחותו של מצב דק זה בלבד.

לאחר זאת, המתבוננים מפסיקים להקדיש תשומת לב לתפיסות הקודמות או למצב הדק, ומקדישים את תשומת ליבם רק לבלתי גלוי (התרכזות בבלתי גלוי היא התבוננות באלים בעלי צורה או חסרי צורה, וכן שני סוגי ידע עילאיים – ידע הלידות הקודמות וידע ישיר של תוצאות המעשים). באותה העת, הם שוהים בריקות, בה אין תשומת לב או למצב הדק, או להיעדר כל הדברים (אי-קיום), או לאין-סופיות המודעות, או לחלל ומרחב, או לארץ, או להתבודדות או לרעשים.
השהיה הזו בריקות אינה ריקה רק מהתרכזות בבלתי גלוי, ומן המאמץ של כוח הרצון המלווה התרכזות זו.

בהיותם מודעים לכך שכל מה שנוצר על ידי מאמץ כוח הרצון מסתיים יחד עם מאמץ זה, המתבוננים תופסים את הזמניות והתלות ההדדית של כל התופעות שאליהן ניתן לקדיש תשומת לב, ותודעתם משתחררת מכתם התשוקה כלפי כל הדברים; הם משתחררים ממשיכה לקיום, מבורות, מזחיחות דעת ומזעם. תודעה אשר מטוהרת מכתמים מסוגלת לתפוס את כל פעילויות החושים, לרבות תפיסת רעשים ופעילויות, שהמתבוננים למדו להתבודד מהם בשלבים הראשונים של ביצוע התרגול.

כאלו הן הכניסה העילאית והבלתי מעוותת אל הריקות והשהייה בריקות שהושגו על ידי המתבוננים של העבר, של ההווה ויושגו על ידי המתבוננים העתידיים.

סיכום

במקום רעיונות על הריקות, מוצעת למתבוננים שהייה בריקות, שבה התכונות שמובילות את התודעה לסבל – כתמי תשוקה, משיכה לקיום, בורות וזחיחות דעת, – אינן קיימות. כאשר התודעה חופשית מכתמים אלה, המודעות לפעילות החושים אינה גוררת בעקבותיה עוינות כלפי העולם או היסחפות בהנאותיו.

תודעה החופשית מן הכתמים שוהה בתפיסה צלולה ובלתי מעוותת של הריקות ללא תלות בדברים שאליהם היא מקדישה תשומת לב לפי הצורך.

שכתוב וביאור של הסוטה על ידי: ולדימיר פיאצקי וסמדר פיאצקי

תרגום: חנן פיאצקי

עריכה לשונית: סמדר פיאצקי, יהודית זבולון