מאהאפראג'פאטי גוואטאמי, דודתו של בודהה

הטארה השחורה, ציור מאת ולדימיר פיאצקי

הטארה השחורה, ציור מאת ולדימיר פיאצקי

אימו של בודהה נפטרה זמן קצר אחרי לידתו, ומי שגידלה אותו הייתה דודתו אחות אימו,שהייתה גם אימו החורגת מתוקף היותה אשתו השנייה של המלך. למאהאפראג'פאטי גוואטאמי, היה בן בגילו של בודהה שקיאמוני. שני הילדים גודלו יחד, אך בודהה גודל באופן מיוחד כמלך העתידי על ידי דודתו.

כאשר הגיע בודהה להארה הפכה דודתו לתלמידתו, האישה הראשונה מבין תלמידיו. מספר פעמים היא פנתה אליו בבקשה להתחיל ללמד נשים אחרות דהרמה. באותה תקופה מעמד הנשים היה נחות, וכך גם התייחסו אליהן: כמי שתלויות לגמרי בגברים, ואינן מסוגלות ללמוד דהרמה. סביר להניח שהבודהה לא היה מעוניין לעורר כל קונפליקט, ולכן סרב לבקשתה של דודתו, בהסבירו שלימודי הדהרמה מתאימים לגברים בלבד. דודתו לא חדלה מניסיונותיה לשכנע את הבודהה, עד שהוא לבסוף נעתר לה, ונתן את הסכמתו לארגון קהילות של נזירות, והחל ללמדן דהרמה.

לאירוע זה הייתה השפעה עצומה על ההתפתחות העתידית של הבודהיזם, בהיותו גורם מניע לקהילות של נזירות, ליצירת מסלול של לימודי דהרמה הפתוח לנשים. בהיותה בת 80 הגיעה דודתו של הבודהה להארה. היא המשיכה ללמד דהרמה עד מותה. בודהה אישר אותה כסמכות רוחנית הזהה לסמכותו. הוא במיוחד אישר אותה כמורשה ללמד גברים ונשים כאחד, מה שלא התאפשר לתלמידים אחרים. בגיל 120 הגיעה מאהאפראג'פאטי לפאראנירוונה כלומר, עזבה את גופה.

הערות

כאשר דנתי עם המורה שלי ולדימיר פיאצקי בסיפורו של בודהה ודודתו, הוא מסר את ההערות הבאות:

הסיפור על בודהה ודודתו מאיר את איכויותיה המוסריות. היא גידלה את בודהה יחד עם בנה הביולוגי. היו לה כל האפשרויות לגרום לכך שבנה יהיה יורש העצר וימלוך אחרי בעלה המלך. האפשרות שהיא תעדיף את בנה ותרצה לייעד אותו להיות המלך אינה מופרכת. היא ידעה שבנה הביולוגי יישאר בצילו של אחיינה שיקצור את כל התהילה. היא ניצבה בפני פיתוי כלל לא קטן, מה שחשף את גדולתה המוסרית. היא בכך נתנה לבודהה שיעור על ויתור על מנעמי הכוח ועל שרות לזולת, ובכך נתגלה טוהר ליבה.

בתקופה זו עדיין לא היו מנזרים. בודהה ותלמידיו היו קהילת נזירים נודדים, והיו חשופים לסכנות רבות. בודהה סרב לצרף נשים לסנגה שלו, ולקחת אחריות על ביטחונן, לכן סרב לבקשותיה של דודתו.

רק כאשר הציבה בפניו דודתו אולטימאטום לפיו אם לא יאות לקבל נשים לסנגה שלו, היא תקים סנגה נפרדת לנשים באופן עצמאי, הוא ניכנע לרצונה. ניבנו שתי סנגות נפרדות, ביניהן התקיים שיתוף פעולה בצד הארגוני. סנגת הנשים פעלה באזורים בהם התושבים הגנו עליה. חשוב להדגיש כי עצם יכולתה של הדודה להציב לבודהה אולטימאטום, ועצם כניעתו לאולטימאטום זה, מלמדים על הסמכות שהייתה לה בחייו של בודהה, סמכות שהייתה זהה לסמכותו שלו על תלמידיו. סמכות זו של אישה הינה תופעה מרשימה שבודאי אינה מובנת מאליה בתקופת חייו של בודהה, אך היא אינה מובנת מאליה גם בתקופתנו אנו לצערנו.

בעודה תלמידתו של הבודהה, היא הייתה גם מורתו. נאמר כי הבודהה הגיע להארה, לאור צבירת זכויות מחייו הקודמים. לתהליך זה של היזכרות עצמית הייתה חשיבות רבה לכך שהגיע להארה. אך בודהה לא היה הופך לבודהה, ללא הנסיבות המתאימות להתפתחותו בקיום האנושי שלו. הוא הגיע להארה בקיום האנושי. הארה ללא מורה אינה אפשרית בעולם הפיזי, ומורתו של בודהה הייתה דודתו מאהאפראג'פאטי.

מורה בעולם הפיזי אינו בהכרח אדם בעל ידע מלא, למרות שלעיתים קרובות זה המצב. המורה הוא בעצם אדם שיש לו היכולת לשנות את רצון התלמיד ולתת לו תנופה נכונה. גם אחרי שהבודהה הגיע להארה, דודתו נותרה דמות שהייתה לה היכולת לשקף לו את שגיאותיו, ולשכנעו לשנות את נקודת ראותו.

בדרך כלל פוגש התלמיד את המארה של התורה מהצעד הראשון של חניכותו. המארה של התורה עלול לעטות על פניו מסכה של מסירות לדהרמה, הקשה לזיהוי. המארה מדבר על אופי אבסולוטי של ידע, ועל הצורך לשכנע את כל העולם בכך. במקור הוא עלול להיראות כחמלה, אך אם לא מזהים אותו ודוחים אותו הוא עלול לקבל צורה של בידוד, סטגנציה ושלילה (צמא לאי-קיום). תפקידו של מורה אמיתי אינו לאפשר למארה של התורה להפוך את התלמיד למטיף. מורה אמיתי משחרר את תלמידו מהמארה של התורה, ועוזר להבין שהישגים ללא מורה אינם אפשריים, ובאותה עת, עמדתו של המורה אינה חסינה מביקורת. כל סמכות, אפילו בודהה, זקוקה למרחב פנימי בו שינויי גישה הם אפשריים. מורה משנה את רצון התלמיד, ומשחרר אותו מהאמונה באבסולוטי, מאחר ואמונה באבסולוטי דומה לפאנאטיות- היא הופכת את התורה לנוקשה, חסרת גמישות, ומובילה לירידה.

הייחודיות של בודהה ותורתו נשענת על עובדת היותו כה מיוחד הן בלידתו והן בהבנה שלו, בהגעתו להארה, ובמימוש שלו את המסתוריות הגבוהה ביותר של היקום, להיות מורה של תלמידים רבים, ולבלות עם מלכים ואלים כאחד, הבודהה לא הפסיק את התפתחותו האנושית, ולא הפך להיות נוקשה בהישגיו, והמשיך לשנות את נקודת ראותו כשהוא קשוב למי שסביבו. אפילו נקודת ראות של אדם מואר אינה אבסולוטית.

על פי גישת הבודהיזם, מורה הינו סמכות אבסולוטית, בעל ידע גבוה, אך בה בעת חייב להיות מסוגל להשתנות. הדבר חשוב ביותר לרוח התורה. אנו יכולים לראות מגמה בה הבודהיזם הפסיק להשתנות והגיע למצב של סטגנציה, בעוד שהיו תקופות של התקדמות כאשר הבודהיזם הפגין את היותו חי ויכול לספוג מגמות חדשות ולהיענות לשינויים המתרחשים בעולם. הרגע הזה בו בודהה שינה את גישתו, וניאות לפתוח את הלימוד הבודהיסטי לנשים היווה נקודת מפנה בהיסטוריה של הבודהיזם.

ישנן דוגמאות נוספות בסוטרות, בהן בודהה משנה את דעתו כתוצאה מהשפעת תלמידיו. לדוגמא, כאשר הצטרפו תלמידים חדשים לסנגה, והחלו להתארגן לשנת הלילה, הם הרעישו. הרעש הפריע למדיטציה של הבודהה, והוא לא יכול היה לשאת אותו, הפך להיות זועם ועזב. הוא המשיך את המדיטציה שלו בבדידות, הרחק מכולם, עד שתלמידיו פנו אליו והפצירו בו לחזור. בודהה סרב, עדיין נישלט על ידי כעסו על כך שקהילתו לא הצליחה לשמור על כלל כה פשוט כמו שקט .אך תלמידו הוותיק ביותר לא חדל להתחנן לפניו לחזור לסנגה: "חשוב מה יקרה לאנשים אלה בלעדיך, הם ילכו לאיבוד כעגלים ללא הפרה". לאחר שחשב על כך, ונרגע חזר הבודהה.

בסיפור אחר תלמידיו של הבודהה נהגו לומר: "לבריאות" בכל פעם בה התעטש מישהו. בהיותו עד לכך פעם אחת אמר הבודהה בקול זועם: "האם מאמין אתה ברצינות שעל ידי אמירת "לבריאות" תביא בריאות לאותו אדם? אלה הן שטויות. האם אפשרי הוא הדבר שתאמין בכך?" התלמידים התבלבלו: "אז, איך אנו אמורים לתקשר האחד עם השני; אנשי הכפר מורגלים בדיבור מסוג זה. אז מה עלינו לעשות?" בהקשיבו לטיעוניהם אמר בודהה: "זה לא יביא כל בריאות, אך גם לא יזיק. אנשים רגילים לברכה זו. היא גורמת להם להרגיש טובים ואמפאתיים באמרם זאת, לכן עדיף לא להרוס את אמונתם ולאפשר להם להמשיך ולאחל "בריאות"."

סיפורים אלה מלמדים אותנו כי בודהה היה בראש וראשונה אנושי. כבן אנוש, הוא לעיתים שגה, וכפי שעושה בן אנוש, תיקן את שגיאותיו. הוא היה מודע לחולשותיו, והיה מחויב ללימוד לאורך כל חייו. רוח זו , רוח של גמישות ושל יכולת לשנות את גישתו של האחר, חשובה מאד להבנת הבודהיזם והמורה.

מרינה שרמן
תרגום לעברית: יהודית זבולון