מַהָאפַּרִינִיבָּאנַה סוּטַּה, דיגהה ניקאיה 16 (תקופת חייו האחרונה ומותו של בודהה שקיימוני)

מבוא

מַהָאפַּרִינִיבָּאנַה סוּטַּה מספרת על תקופת חייו האחרונה של בודהה, כיצד הוא מסר את הדרכותיו האחרונות, עזב את הגוף, וכיצד תלמידיו התנהגו כאשר נותרו ללא מורה. תוכן הסוּטַה, המתבסס על זכרונותיו של אָנַנְדַה, רווי במבוכתו. בתמונה המלאה, סוטה זו מתארת את הסנגהה במידה רבה יותר מאשר את בודהה.

העצה לברהמין וַסַּקָארַה

המלך אַגָ'אטַסַטּוּ עליו סופר בסָאמַּנְּיַפְּהַלַה סוּטַּה, דיגהה ניקאיה 2, שולח את שרו, הברהמין וַסַּקָארַה, לשאול את בודהה האם המתקפה על יריבי המלך, הוַגִּ'ינִים, המתכוננת על-ידיו, תהיה מוצלחת. בתשובה, בודהה משבח את מנהגי הוַגִּ'ינִים ומסביר כי כל עוד הם מקפידים על מנהגיהם המבורכים – לא ניתן יהיה להביסם. הוַגִּ'ינִים מתאספים באסיפות חברתיות, שיחותיהם מתנהלות ברוח של שלום ושל הסכמה, הם פועלים בהתאם לחוקים העתיקים, הם אינם חוטפים נשים, מכבדים את הדברים הקדושים להם, מעריצים את האַרְהַטִים ומגנים עליהם. לאחר שמיעת התשובה, הברהמין המרוצה עזב את המקום.

לאור העובדה שאַגָ'אטַסַטּוּ רצח את אביו בִּימְבִּיסָרַה על-מנת להשיג את כס המלוכה, ניתן להסיק כי במילותיו של בודהה טמונה הדרכה למלך אַגָ'אטַסַטּוּ על דרך הכפרה שלו. בהמשך הסוטה מתברר כי המלך ויתר על המתקפה ובמקומה החליט לחזק את ממלכתו.

הגורמים המספקים את שגשוג הסנגהה

כאשר בודהה הכין את תלמידיו לעת עזיבתו את הגוף, פעמים רבות הוא מסר להם הדרכות על התנאים המספקים את שגשוג הסנגהה:

ביקור תדיר באסיפות הכלליות, ניהול עניינים ושיחות בשלום ובהסכמה, ציות לתקנות הכלליות המתקבלות בקהילה, כיבוד זקני הקהילה, אי-ציות לצמא המשולש הגורם ללידות חוזרות; שמירה על התבודדות (הן פיזית והן התבודדות התודעה מתעיית החושים), פיתוח רצון טוב, המאפשר לאנשים לחיות יחדיו בשמחה.

יתרה מזו, בודהה מסר הדרכות על פיתוח תכונות מיוחדות החשובות לשגשוג הסנגהה:

ויתור על מטרות שגויות והתמקדות ביעד נכון

כאשר חסידי הלימוד יפסיקו לבלות את זמנם בהנאות ריקות המפנקות את החושים; ישימו קץ לקלות-הדעת בשיחותיהם; ישאפו להמשיך את תרגולם בשנתם; יתרחקו מחברה רעה וישאפו לשהות בחברה טובה; לא יתנו עוד מקלט לרצונות רעים; לא יעצרו בחצי הדרך, כאשר הושגו הישגים זניחים בלבד – אז הסנגהה תשגשג ולא תתפרק.

המעלות הדרושות לתלמיד/ה

אמון, בושה מהתנהגות שאינה מוסרית ומורא ממנה, מיומנות בלמידה, החלטיות, קשב וחוכמה.

שבעת גורמי ההתעוררות

זכירת זמניות הגוף והחושים, הבחנה במצבי תודעה, חריצות, שביעות רצון, ביטחון, ריכוז, התנזרות (יחס שוויני לכל התופעות).

שבע המודעויות הברוכות

פיתוח מודעות לארעיות, מודעות להיעדר של עצמיות ("אני") בכל תופעה שהיא, מודעות לכך שהגוף איננו מושך, מודעות למגרעות התודעה ולמכשולים, היעדר תשוקות, ידיעת המעלות של יחס שוויני, חידלון הסבל.

תנאים התומכים באחווה בסנגהה

נימוס בדיבור, במחשבות ובמעשים; מתן כבוד; שימור מעלות ההתנהגות של הגוף, של הדיבור ושל התודעה; תובנה, מחשבה מעמיקה.

מוסר, ריכוז וחוכמה

בודהה הרבה לדרוש לתלמידיו שפרי הריכוז הופך אדיר כאשר מפותח בשלמותו המוסר; רבה תועלת החוכמה כאשר היא מפותחת במלואה בעזרת הריכוז; התודעה שפיתחה חוכמה באופן מושלם, משתחררת מן ההשתוקקות על כל סוגיה: השתוקקות להנאות חושיות, השתוקקות להתהוות, השתוקקות לשכחה ולבורות.

שאגת האריה של סָארִיפּוּטַּה

כאשר בודהה שהה בחורשת המנגו בנָאלַנְדָה, ניגש אליו סָארִיפּוּטַּה (סנסקריט: שָׁארִיפּוּטְרַה) והחל לשבח בהתפעלות ובמסירות את תכונות המבורך. סָארִיפּוּטַּה אמר כי נדמה לו שלא היה, אין ולא יהיה אף לא אחד שעלה על בודהה בהתעוררותו.

בתשובה, בודהה שואל את סאריפוטה האם הוא טוען זאת בזכות היכרות אישית עם תכונות הבודהות של העבר והעתיד. סָארִיפּוּטַּה עונה בשלילה. אז בודהה שואל את סָארִיפּוּטַּה לשם מה, אם כך, הוא נוקב במילים גאוותניות אלו הדומות לשאגת אריה?

סָארִיפּוּטַּה מסכים עם מורהו שהוא אינו יודע את תכונות הארהאטים של העבר ושל העתיד, אולם בזכות בקיאות בלימוד הטהור שנמסר לו על-ידי בודהה, הוא יודע באופן ישיר את הדבר הבא: כל הארהאטים של העבר ושל העתיד שמימשו או יממשו שחרור מושלם, צעדו ויצעדו בדרך אחת. זוהי דרך של השתחררות ממגרעות התודעה, חיזוק התודעה באמצעות ריכוז, העצמת התכונות טובות של התודעה והשגת התעוררות מושלמת. על-כן, לא היה ולא יהיה הישג שעולה על הישגו של בודהה, שעבר את הדרך הזו כולה.

*סָארִיפּוּטַּה אינו טוען כי בודהה שקיימוני טוב מבודהות אחרים, אלא מדגיש את שלמות המצב המושג על-ידי הבודהות.

הדרשה בפָּאטַלִיגָאמַה

בישוב פָּאטַלִיגָאמַה הייתה קהילה קטנה של בעלי-בית שהיו חסידיו העולמניים של בודהה. כאשר בודהה נשא בפניהם דרשה, הוא ערך השוואה בין חסרונותיה של התנהגות לא מוסרית לבין מעלותיה של התנהגות מוסרית מדרגה גבוהה:

עוני ועושר

מעשים רעים גורמים לאובדן מצפון – מצב, המהווה עוני קיצוני. אנשים העושים מעשים טובים חשים ביטחון בסביבת אנשים ראויים.

פחד ותעוזה

אלה המבצעים מעשים רעים, שוהים באופן קבוע במורא מפני המוות. אלה המבצעים מעשים טובים, משתחררים מפחד זה.

לידה חדשה

עם התפרקות הגוף, אלה המבצעים מעשים רעים נולדים בעולמות תחתונים, במצב של תוגה וסבל. לעומת זאת, אלה המבצעים מעשים טובים נולדים במשכני אושר, בשמיים.

הברכה ליועצים סוּנִידְהַה ווַסַּקָארַה וחציית הגנגס

כאשר בודהה מסר הדרכות ליועצים שהזמינו אותו ואת הסנגהה שלו לסעודה, הוא דיבר על סגולותיה של הנתינה: אנשים נאצלים מזינים בני-אדם עושי חסדים. בכך הם מעניקים מתנות לאלי המקום הנתון, והאלים שומרים ומגנים עליהם.

לאחר הסעודה, כאשר בודהה והנזירים פנו לחזור, הגנגס עלה על גדותיו, וכל האנשים ששהו בסביבתו פתחו בחיפוש אחר סירות ואסדות. אך בודהה ותלמידיו נעלמו מן הגדה בה היו, והופיעו בגדה האחרת.

*סיפור זה הוא משל לחציית זרם הסבל בעזרת חוכמה. בודהה מבצע את המעבר יחד עם כל הנזירים, מה שמסמל את השגת החוכמה על-ידי הסנגהה כולה.

ראי הדהאמה

לעיתים קרובות אננדה שאל את בודהה מהו המצב אליו הגיעו חסידי דהאמה שונים לאחר מותם. בודהה נהג להשיב לו בפירוט כי באמצעות קריעת הכבלים הכובלים את היצורים לעולם החושים, באמצעות התגברות על מכשולים תודעתיים ובאמצעות התגברות על האמונה ב"אני", החסידים מגיעים לעולמות עליונים, בהתאם למידה שבה החסידים הצליחו לממש את הדרך הנאצלת של הפסקת הסבל. לאחר מתן ההסבר בודהה מוסיף ואומר לאננדה כי אין צורך להטריד אותו בשאלות תכופות על גורלם של הנפטרים. הרי אננדה עצמו הניחן בידיעת הלימוד מסוגל לחזות את העתיד: לתכונות טובות יש השלכות טובות, בעוד שתכונות רעות גורמות סבל.

המחלה וההחלטה על הארכת החיים

בעת תקופת הגשמים, תקפה את בודהה מחלה נוראית, המלווה בייסורים קשים מבשרי-מוות. אולם, בודהה חשב לעצמו כי לא יהיה זה נכון לעזוב את החיים מבלי להיפרד מהתלמידים ומבלי למסור את ההדרכות האחרונות. באמצעות מאמץ כח הרצון, בודהה הדף את המחלה והחזיק את עצמו בחיים, וכך דחה את שעת המוות לזמן מה. בראותו כי בודהה החלים, התרוממה רוחו של אננדה, שנבהל מהמוות הקרב של המבורך. אולם, בודהה הזכיר לאננדה כי הגוף, הנושא בתוך עצמו את התפרקותו, אינו יכול להיות נצחי. "זקן אני" – אמר בודהה, – "שהייתי כאן קרובה להסתיים, בן שמונים שנה אני. כשם שמרכבה שחוקה יכולה לנוע רק באיטיות ובזהירות, כך גופי בקושי זז בהולכי. לפיכך, אננדה, היו משענת לעצמכם, היו מחסה לעצמכם, בהיותכם נסמכים על הדהאמה ומקבלים מחסה בה. כיצד ניתן לממש זאת? היו מודעים למעשי הגוף, לפעילות החושים, להתנהגות התודעה ולאכויות התודעה; היו מחושבים וטהורי תודעה בתרגולכם; עזבו את התשוקות ויחדן את אכזבות החיים העולמניים. כזה הוא מימוש ההישענות על עצמכם ושל נתינת מחסה לעצמכם, בהיותכם נסמכים על הדהאמה ומקבלים מחסה בה".

בודהה ממאן לתמוך בחיי הגוף

כאשר בודהה מדט בבית הקברות בעיר וֵסָאלִי, התגלתה בפניו רוח רעה, מָארַה. המָארַה החל לשכנע את בודהה לעזוב את הגוף, בהזכירו לבודהה כי הוא החליט להישאר בסמסרה עד אשר הסנגהה שלו תרכוש כוח וחוזק; עד אשר הלימוד יופץ בעולם. עתה, כאשר הסנגהה הגיעה לבשלות והלימוד הופץ, הגיע זמנו של בודהה לעזוב את העולם. בודהה עונה למארה: "שמח, רוח רעה! מרצוני אוותר על שארית ימי חיי. לעת סוף החודש השלישי תתרחש הניבאנה הסופית של הטַטְהָאגַטַה". (טַטְהָאגַטַה – כינוי לאדם מואר, "זה ההולך כך", כלומר זה ההולך בדרך האצילה).

ברגע קבלת ההחלטה על-ידי בודהה מתרחשת רעידת אדמה.

ייאושו של אננדה

בהכינו את אננדה לקבלת הבלתי-נמנע, בודהה מוסר לו הדרכות המסייעות להבין את אשלייתיות השם והצורה.

בודהה אומר לאננדה כי בהיכנסו לאסיפות של יצורים גשמיים (קשטריים, ברהמינים, בעלי-בית ופרושים) ולאסיפות של יצורים שמימיים (ארבעת המלכים הדגולים, שלושים ושלושה אלים, מארות וברהמות), הוא הידמה להם במראהו ובקולו. אז הוא לימד והדריך אותם, והם התפלאו – הכיצד?

אחר כך בודהה מסביר מהם סוגי הריכוז שבזכותם מתפתחת מקצועיות בשליטה בגוף האשלייתי (לפירוט על יכולות הגוף האשלייתי ראו סובהה סוטה, דיגהה ניקאיה 10): התרכזות בחפצים רגילים קטנים וענקיים, התרכזות בחפצים רגילים קטנים גדולים בעזרת תפיסה פנימית; התרכזות בצורות תכולות, צהובות, אדומות ולבנות.

*מיומנויות אלו הן יסודה של אומנות ההתבונות.

לאחר מכן בודהה אומר לאננדה כי המקצועיות מתבטאת בחופש מתפיסות וממודעות בעולם החושים, בעולם הצורות (הטהורות) ובעולם חסר הצורה. בהזכירו לאננדה את תכונות המצב המשוחרר, בודהה מודיע לאננדה על ההחלטה שהתקבלה על-ידיו – לעזוב את הגוף בתום שלושה חודשים.

אננדה מבקש מן המבורך להישאר בסמסרה עד סוף הקַלְפַּה, אך בודהה מזכיר לאננדה כי כל מה שנולד – עתידו למות. לפיכך, גם הטַטְהָאגַטַה עוזב את גופו. אננדה חש אשמה על כך שלא ביקש מבודהה בעבר להישאר בגוף עד סוף הקלפה כאשר בודהה סיפר על יכולות-העל העומדות ברשות הגוף האשלייתי. אולם, הרצון להאריך את קיום הגוף מנוגד ללימוד הבודהה.

הסעודה האחרונה

בודהה בילה את החודשים האחרונים של חייו בביקור אסיפות נזירים שונות. בעת ביקוריו הוא פעל לחיזוק הבנת הנזירים את ארבעת האמיתות, והבנתם מהם מוסר נכון, ריכוז נכון, חוכמה נכונה ושחרור נכון. הסעודה האחרונה אותה סעד בודהה הייתה הסעודה אצל הנפח צ'וּנְדַה. בין יתר המנות, צ'ונדה הכין בשר מעודן של חזיר-בר. בודהה ציווה על צ'ונדה להגיש תבשיל זה לבודהה בלבד, ואת שאריות התבשיל לטמון באדמה.

לאחר סעודה זו בודהה שוב חווה ייסורים קשים, אך הוא מתגבר עליהם ושם פעמיו יחד עם אננדה לישוב קוּסִינָארָה. בודהה מדריך את אננדה כי עליו לענות באופן הבא לאלו שיאשימו את צ'ונדה בכך שהמכובד סעד אצלו את הסעודה האחרונה: "ברוך צ'ונדה, הוא צבר זכות גדולה בכך שכיבד את בודהה בסעודתו האחרונה. רבה זכותו!"

בדרך אננדה היה עד לנס: כאשר בודהה ביקש לשתות, פלג עכור ומזוהם דרכו נסעו מרכבות רבות הפך לפתע זך וצלול.

שלווה פנימית

אל בודהה, הנח מתחת לעץ, התקרב פּוּקּוּסַה, תושב קוסינארה ושאל אותו על שלווה פנימית. הוא סיפר למבורך כי פעם פגש פרוש ששמר על רוגע מוחלט ועל התרכזות בהתבוננות פנימית בשעה שחלפה לידו שרשרת מרכבות, בהותירה מאחוריה שכבת אבק על בגדי המתבונן.

בתשובה, בודהה נותן לפּוּקּוּסַה דוגמה מנסיונו האישי עד כמה עמוקה יכולה להיות ההתבוננות. הוא מספר כי פעם, בעת סערה חזקה עם רעמים וגשם זלעפות, כאשר ברקים שהיכו בסביבה הרגו שני אנשים וארבעה שוורים, הוא היה כה שקוע בהרהוריו, עד כי לא שם לב למתרחש. פּוּקּוּסַה התפעל והניח על גופו של בודהה בגדים זהובים, אך אורם כהה באור שקרן מגוף הבודהה.

מקום עזיבת הגוף

בהתכוננו לעזיבת הגוף, בודהה נשכב על צידו הימני בתנוחת אריה בין שני עצי סָאלָה תאומים. גשם מפרחיהם האדומים הגדולים ירד על גופו. אננדה ניסה לבקש מבודהה לדחות את מועד העזיבה עד היום בו הם ישהו במקום מתורבת וידוע כלשהו. הרי הכפר קוסינארה היה ממוקם ביער נידח. אולם, בודהה עוצר את אננדה: "אל תאמר כך אננדה. הייתה עת בה נמצאה כאן עירו של מַהָאסוּדַסַּנַה, עיר הבירה של אימפריה ענקית". (ראו מַהָאסוּדַסַּנַה סוטה, דיגהה ניקאיה 17).

בהמשך, בודהה מונה את תכונות הפלא של אננדה: כשאננדה מתחיל לדבר כולם מתמלאים שמחה, וכשהוא משתתק – כולם נעצבים. כך בודהה מאמת את מיהמנותם של דברי אננדה, אשר מאוחר יותר הפכו ליסוד הסוּטּוֹת. בודהה מציין גם מהי מידת הענישה החמורה ביותר בסנגהה. זו הפסקת התקשורת עם העבריין. הוא חופשי להתנהג כפי שירצה, אך חברי הסנגהה לא מתקשרים עימו.

בודהה נזכר בארבעת המקומות הקדושים ביותר מבין המקומות הקשורים לפועלו: מקום לידתו, מקום השגת התעוררות, מקום סיבוב גלגל הלימוד ומקום עזיבת הגוף.

בלילה האחרון לחיי בודהה, בודהה ברך את תושבי הכפר וקיבל לסנגהה את הסגפן הנודד סוּבְּהַדַּה.

סוּבְּהַדַּה

הסגפן סוּבְּהַדַּה היה שקוע בספקות במשך זמן רב מאוד. הוא לא הצליח להחליט מי הסגפן שלהדרכותיו הוא צריך לשמוע ועם איזו קהילה עליו לחבור. בהיוודע לו על התקרבות שעת המוות של בודהה, הוא החליט לבקש ממנו הדרכות. אולם, מאחר שאננדה ידע על הרגלו של סוּבְּהַדַּה לערוך שיחות סתמיות, הוא סרב לסגפן להיפגש עם המורה הנמצא על סף מותו. הוא מסרב לסגפן שלוש פעמים, אך אז בודהה רואה בעין החוכמה את תודעתו של סוּבְּהַדַּה ומצווה על נזיר ששמר בסביבה להכניס את המבקר.

כאשר סוּבְּהַדַּה נכנס הוא פתח בשאלותיו הרגילות על אמיתיותם של לימוד כז ואחר ועל הישגיו של מורה כזה או אחר, אך בודהה עונה לו: "מספיק, סוּבְּהַדַּה. בין שהם רכשו חוכמה תהומית כפי שהם טוענים ובין שהם לא רכשוה כלל, אספר לך אודות הדהאמה התהומית: אם הלימוד וכללי ההתנהגות של אדם כלשהו מכילים את הדרך המתומנת האצילה, אזי בלימוד זה תמצא סגפנים מכל ארבעת דרגות הצדיקות; אם הלימוד וכללי ההתנהגות אינם מכילים את הדרך המתומנת, אזי לא תמצא בקרב חסידי הלימוד הזה ובקרב אלה המקפידים על כללי התנהגות אלה שום סגפן משום דרגת צדיקות.

"הו סובהדה, בן עשרים ותשע שנים הייתי,

כאשר התנזרתי מן העולם, במטרה למצוא את הברכה.

חמישים ואחת שנים עברו מאז, הו סובהדה,

וכל השנים הללו הייתי נווד במשכני החסד והאמת,

אין אף משוחרר מלבד במקומות אלו".

דבריו האחרונים של בודהה

ייתכן כי אחדים מכם יחשבו: "נשתתקו דברי המורה". לא, אננדה. הדהאמה, המוסר שלימדתי אתכם – הם יהיו מוריכם.

על הנזירים הצעירים לפנות בכבוד אל הוותיקים: "המכובד". הסנגהה רשאית לבטל את כל הההסדרים הזניחים.

לאחר מתן הוראות אלה בודהה אמר את מילותיו האחרונות: "כל הדברים שנבראו נתונים להיעלמות. היו קשובים כל העת!"

זקן הקהילה מַהָאקַסַּפַּה

זקן הקהילה מַהָאקַסַּפַּה (סיפור קבלתו לסנגהה מתואר בקסאפה-סיהנאדה סוטה, דיגהה ניקאיה 8), קיבל באיחור את הבשורה על מות המבורך. את הבשורה מסר לו סגפן ערום שנשא פרח עץ-אלגום, שנלקח על-ידיו כשריד בקוסינארה.

תגובות הנזירים בסנגהה של קַסַּפַּה לבשורה היו שונות: אלה המנוסים פחות החלו להלין ושקעו במורת רוח; אלה שתשוקותיהם שקטו הרהרו כך: "הייתכן כי מה שנולד, שנושא בתוכו את כליונו, לא יהרס לעולם?". הם היו מאוזנים. היו ביניהם גם כאלה שאמרו: "די להלין! בעבר נאלצנו לשמוע לכל פקודותיו של הסגפן הדגול. כעת אנו יכולים להחליט בעצמנו מה עלינו לעשות".

מַהָאקַסַּפַּה קרא לכל הסנגהה שלו לצאת לדרך והגיע לקוסינארה. לא ניתן היה להדליק את מדורת הקבורה עד אשר מַהָאקַסַּפַּה לא הגיע להיפרד לשלום עם המבורך.

חלוקת השרידים

שליטים של ממלכות רבות בהם הטיף בודהה בזמן חייו דרשו לקבל את שרידיו. מאחר שהחל להתפתח ביניהם ויכוח, זקני הסנגהה החליטו לחלק את שרידיו לשמונה חלקים. אלה שהגיעו לאחר החלוקה לקחו לעצמם אפר מתוך אש הקבורה, ובנו מעליה סְטוּפַּה (ערימת אבנים, מצבה). כמו-כן, נבנתה סְטוּפַּה נפרדת להנצחת הכלי בו הונחה הגופה לצורך השריפה. מכיוון שבהודו העתיקה ציינו עשרה כיווני מרחב, עשר הסטופות הפכו לסמל התפשטות הדהאמה בכל העולם.

שכתוב וביאור: ולדימיר פיאצקי וסמדר פיאצקי

תרגום: סמדר פיאצקי וחנן פיאצקי