אַפַּנַּקַה סוּטַּה, החלטיות בהשקפה, מג'הימה ניקאיה 60

שכתוב וביאור: ולדימיר פיאצקי וסמדר פיאצקי
תרגום: חנן פיאצקי וסמדר פיאצקי

מבוא

הסוּטַּה מתחילה בסיפור על ברהמינים מכפר קטן הנקרא "סאלה", שהחליטו לבקר את בודהה ולהאזין לדרשתו לאחר ששמעו על התנהגותו ודיבורו המושלמים. בודהה שואל אותם האם הם בוטחים, על סמך שיקולים משמעותיים, במורה רוחני או לימוד רוחני כלשהם. הברהמינים השיבו כי אינם מכירים מורה או לימוד בהם הם יכולים לתת אמון. בשומעו את תשובתם, בודהה מדריך אותם כיצד להגיע לביטחון והחלטיות בהשקפה.

דבריו של בודהה

אנשים שלא התנסו אישית בחווית ה"התפכחות", ואינם יודעים בידיעה ישירה על קיומן של הלידות הבאות, על הקשר בין מעשים לתוצאותיהם, על התקיימות התודעה במצב חסר צורה,על המצב הנפלא של דעיכת הסבל ושל הסיבות להופעתו, מסוגלים, בכל זאת, להגיע להשקפה נכונה באמצעות החשיבה.

השקפה היא הגורם המגדיר את התנהגות הגוף, הדיבור והתודעה. לכן, יש לבחור בסוג השקפה המעודד התנהגות מבורכת של הגוף, של הדיבור ושל התודעה. מסיבה זו, יש גם לדחות השקפה אשר אינה מסייעת להתפתחותן של תכונות התנהגות מבורכות, או אף מונעת התפתחות זו.

דוגמאות להשגת השקפה נכונה ובטוחה

באמצעות עריכת השוואה בין אמונה בלידות הבאות לבין היעדר אמונה בקיום לאחר מות הגוף הפיזי, ניתן להסיק כי היעדר אמונה בקיום הלידות הבאות מוביל בקלות להתנהגות רעה בעלת מאפיינים בלתי-מוסריים מובהקים. לכן, על סמך אף הרהור אנושי בסיסי, ניתן לראות את חוסר התועלת שבהיעדר אמונה בלידות הבאות, ואת התועלת שבאמונה בלידות הבאות, המכריחה לפעול תוך התחשבות בתוצאות המעשים מבחינה מוסרית.

בשלב הבא, יש להשוות בין שתי האמונות הבאות:

(1) מעשים טובים מובילים לתוצאות טובות, ומעשים רעים מובילים לתוצאות רעות.

(2) אין השלכות לא למעשים מבורכים, ולא למעשים רעים.

לאחר השוואה בין שתי אמונות אלו באמצעות חשיבה אנושית בסיסית, בין שהאדם מאמין כי לאחר המוות יש תמורה על מעשים שנעשו בחיים, או בין שהוא מאמין כי אין תמורה עליהם, ניתן להסיק כי האמונה הראשונה תסייע להתפתחותה של התנהגות נאותה, ואילו האמונה השנייה – לא תסייע.

לאחר מכן, יש להשוות באותו האופן בין שתי השקפות בנוגע לגורל האדם – האחת היא כי יש סיבה לכל האירועים והתופעות בחיי האדם, והשנייה היא כי אירועים ותופעות אלו מקריים, ואין סיבה להם. במקרה זה, היגיון אנושי רומז כי ההשקפה לפיה לכל האירועים יש סיבות מאפשרת להפחית סבל, ואילו ההשקפה לפיה כל המתרחש הוא מקרי הופכת את האדם לחסר-אונים ומעצימה את הסבל. הפחתת סבל היא חסד אותו מסוגל להבין השכל הרגיל.

לאחר מכן יש להשוות בין האמונה לפיה התודעה יכולה להתקיים במצב חסר צורה לבין האמונה לפיה התודעה תלויה בצורה. בעת השוואה בין שתי אמונות אלו ניתן לראות שעקב האמונה בצורה ובגלל תלות בצורה, אנשים מאבדים את שלוותם ומפתחים תשוקה לקיום, ולעומת זאת, אמונה בקיום ללא צורה ממתנת את התשוקה לקיום ומרגיעה את תודעתם. במצב של רוגע יש פחות סבל לעומת עוררות-יתר וחוסר נחת. לכן, על סמך היגיון אנושי רגיל, ניתן להגיע להחלטיות גם בהשקפה זו.

לבסוף, יש להשוות בין האמונה בכך שאין אפשרות לקטוע את מעגל הלידות לבין האמונה בכך שיש אפשרות לשים לו קץ.
חוסר אמון באפשרות לקטוע את מעגל הלידות ולהגיע למצב העילאי של הפסקת הסבל, ניבאנה, מחזק את כבלי הסבל, את ההיאחזות בקיום, ומעצים את הצמא. לעומת זאת, האמונה לפיה ניתן להגיע לניבאנה מחלישה את הצמא המשולש וההאיחזות, ומובילה את התודעה להחלשת כבלי הסבל.

סוג אישיות האדם שמסוגל לבחור בהשקפה נכונה בהסתמכות על חשיבה

ישנם ארבעה סוגי אישויות: (1) אלו הנוטים לייסר את עצמם, (2) אלו הנוטים לייסר אחרים, (3) אלו הנוטים לייסר את עצמם ואת האחרים, (4) אלו שאינם נוטים לייסר את עצמם או את האחרים. אנשים בעלי סוג האישיות הרביעי מסוגלים להגיע להשקפה נכונה בהסתמכות על הגיון אנושי רגיל.

בשומעם את הדרכתו של בודהה, הברהמינים נתמלאו התפעלות.